שמחתי לחזור לקבוצה ולפגישות אחרי שפיספסנו כמה פגישות בגלל החגים. כולם שמחו. ההיעדרותן של החברות הרוסיות היתה בולטת אבל אנחנו מפרגנים להן בגדול - הן קיבלו חלק מהספרות ברוסית וכבר התחילו לקיים פגישות נר-אנון ברוסית. 

אני רוצה להוסיף כאן תפילה לחברה שבתה עוברת ניתוח היום - שהניתוח יעבור בשלום ואיחולים מכל הלב להחלמה מהירה. החלמה גם לבני - שמעתי שחברים דיברו איתך. שמור על קשר - אוהבים אותך. ולי - אסירות תודה גדולה על משפחת נר-אנון, התמיכה האהבה והחברות.

חברות אומרות לי שהן גם רוצות לכתוב אבל לא יודעות איך להתחיל או מה לכתוב. מה אומר - כאילו שאני יודעת מה לכתוב - אני מנסה לזרום, הכתיבה עושה לי טוב ואני מקווה שבמשך הזמן ותוך כדי תירגול אשתחרר יותר ואלמד להביע את עצמי יותר טוב.  

תגובות (5)

אתמול בבוקר חשבתי לעצמי: כל השבוע אני בבית - למה שבעצם לא אשתמש בימים האלה ובכל זאת אעשה משהו מועיל. החלטתי לעשות סדר בארון שלי. בחיי שאני לא יודעת למה אני אוגרת כל כך הרבה דברים שאני לא צריכה - זהו זה - מתחילים לזרוק! והורדתי לזבל איזשהו מכשיר פקס ישן שמצאתי בארון - אז מה אם הוא עדיין פועל, כבר שנים לא השתמשתי בו ומי בכלל משתמש במכשיר כזה היום, אבל אני... שומרת. 

אבל מה שרציתי בעיקר לספר זה שהורדתי מהמדף העליון מחברת ספירלה גדולה שכתבתי בה בזמנו, לפני לא מעט שנים... יומן. אמרו לי בתוכנית שמומלץ לכתוב יומן וגם אסירות תודה ואני, מה זה שפכתי אל תוך מחברת הזו את הנשמה. ממש התביישתי לקרוא. במרחק של שנים, זה היה כמו לקרוא את הסודות הכי כמוסים של מישהי אחרת ולחוות איתה את הרגשות העמוקים ביותר.  התלבטתי מה לעשות את הדבר הזה - מה אם יום אחד הילדים שלי ימצאו את המחברת ויקראו? לא הייתי רוצה שזה יקרה. יש דברים שאישה כותבת שאישה יכולה להבין אבל הילדים שלי...

החלטתי שאני מתפטרת מהדבר הזה. אמנם היה לי חבל להיפרד מהמחברת, הכנסתי בה כל כך הרבה רגשות, מחשבות ודברים שישבו לי על הלב אבל אני לא יכולה להחזיק אותה בבית. תלשתי את הדפים, כל פעם כמה מהם, והכנסתי אותם לשקית הזבל במטבח שהורדתי אחר-כך לפחים למטה. אני רק מקווה שהדפים לא יתגלגלו להם ברחובות. אתם יודעים איך אנשים מחפשים בתוך הזבל. בכל אופן, אני שמחה שהיתה לי הזדמנות להסתכל אל תוך עצמי מבחוץ, ולמרות הכאב שהיה שם... והרחמים העצמיים, אני דווקא מלאת התפעלות מעצמי, מהיכולת שהיתה לי להביע רגשות בכתיבה. וואו, איך אני לא זוכרת שהייתי כותבת כל כך הרבה. ומתוך כל הסיפור הזה, הדבר העיקרי הוא, שהיה לי דחף מאוד גדול להביע אסירות תודה על ההתפתחות והשינויים העצומים שחלו בחיי ובחיי משפחתי... דברים שכל כך הכבידו עליי בזמנו כבר לא חלק מהחיים שלי. ניסים קורים - תאמינו.  

עדיין לא התקבלו תגובות לידיעה

אני לא צריכה ללכת היום לעבודה. איזה כיף. יש לי חופש עד יום ראשון. 

סידרתי קצת את הבית, טיגנתי שניצלים, חתכתי תפוחי אדמה והכנתי סלט טחינה. שטפתי את כל הכלים, עשיתי ניקיון במטבח ועד הצהרים אני לא מתכוננת לעבוד יותר בבית ומרשה לעצמי להתפנות למחשב ולאינטרנט. בשבוע שעבר הזמנתי את הבן, הכלה והנכדה המקסימונת שלי לבלות איתנו את החג והערב אני לוקחת את זה באיזי...  לפני שיצאנו לחופשת החג סיפרתי לחברה בעבודה שאני מתבאסת מזה שאין לי שום תוכניות לחג והיא אמרה לי שאנחנו, שעובדים כל הזמן תחת לחץ, זה יהיה בסדר רק לנוח כמה ימים ולצבור כוחות. אז אני לא מארחת, לא הורגת את עצמי עם ניקיונות ורק נותנת לעצמי זמן לנוח ולעשות דברים שכיף לי לעשות. 

חג שמח שיהיה לכם.

תגובות (1)

ולמה כדאי להישאר ב"פיתרון" מאשר להתמקד ב"בעיה"...

אינדיאני זקן מלמד את נכדו על החיים. "מלחמה מתחוללת בתוכי", הוא אומר לילד. "זו מלחמה איומה בין שני זאבים.

אחד הוא רשע. הוא הכעס, הקינאה, הצער, החרטה, התאווה, האנוכיות, היהירות, הרחמים העצמיים, האשמה, הטינה, השקרים, הגאווה המזוייפת והאגו.

השני טוב הוא. הוא האהבה, העונג, השלווה, התקווה, השלום, הענווה, טוב-הלב, הסליחה, האמפתיה, הנדיבות, האמת, החמלה והאמונה.

אותה המלחמה מתחוללת בתוכך ובתוך כל אחד ואחד". הנכד חושב על כך כמה רגעים ולאחר מכן שואל את סבו, "מי מבין הזאבים ינצח?"

"זה שמאכילים אותו", עונה האינדיאני הזקן.

מצאתי באינטרנט, אהבתי, וחשבתי שכדאי לשתף... ושיהיה לכם חג סוכות שמח. 

תגובות (1)