מעולם לא חשבתי הרבה על המסורת השביעית, שאומרת: "על כל קבוצה לשאת את עצמה לחלוטין…". חשבתי שזה מתייחס רק לתשלום שכר הדירה. אבל לאחרונה השתתפתי בקבוצה שנשאה את עצמה כלכלית, אבל למרות זאת לא נשאה את עצמה, מפני שאף אחד לא התחייב לעשות עבודת שרות. אני כבר מילאתי מספר תפקידים, וכאשר הקדנציות השונות שלי הגיעו לקיצן, לא היו לי מחליפים. אני הגעתי להחלטה שלפני הרגשתי הייתה הברירה האחראית לגבי עצמי, והתפטרתי מתפקידיי. הקבוצה התפרקה. לדעתי, קבוצה שאין באפשרותה לאייש את תפקידי השרות, אינה נושאת את עצמה לחלוטין.

כיום, כשאני מהווה חלק מקבוצות אחרות, משגשגות יותר, יש לי תפיסה טובה יותר של אחריות שלי לגבי המסורת הזאת. אמונתי היא, כשאנו מטפחים את הקבוצות שלנו, אנו מטפחים ומחזקים את עצמנו. אנחנו כן יכולים לתרום; אנחנו כן יכולים להחליט על ברירות שעוזרות לנו לאפשר את ההחלמה שלנו ושל הזולט.

“באפשרותי לעזור לקיים את קבוצתי בכמה דרכים. לתרום לקופה כפי יכולתי. חשוב באותה מידה, לתת את זמני ואת תמיכתי המוסרית ליצירת קבוצה שאליה ברצוני להשתייך".

עדיין לא התקבלו תגובות לידיעה

כתב של עיתון מקומי טען לאחרונה שרוב האנשים מקדישים יותר זמן לתכנון חופשות, מאשר למחשבה על מה שבאמת חשוב בחייהם. כמובן שלחופשה יש חשיבות מסויימת בחיינו, אבל כפי שהסיסמה שלנו שואלת: "בעצם, עד כמה זה חשוב?".

במקרה שלי, המוקד העיקרי של הפעילות הרוחנית שלי היא, אותה בעיה, תרעומת, או מטרד שמעסיקים אותי ברגע מסויים. אני אומרת לעצמי: "עכשיו אתרכז במה שיש לו חשיבות אמיתית!” אבל : "בעצם, עד כמה זה חשוב?” האם זה יהיה חשוב בדיעבד בעוד שנתיים או בחודש הבא?

נר-אנון עוזרת לי לעסוק בדאגות הגדולות יותר בחיי. למשל, איך אוכל ליצור קשר טוב יותר עם הכוח העליון שלי? האם אני מקציבה זמן להנאה מן ההווה? האם אני נעשית אותה אישה שאני רוצה להיות? על מה אני יכולה להיות אסירת תודה היום?

“היום איישם את הסיסמה: ’בעצם, עד כמה זה חשוב?’ זה יעזור לי לחשוב ולהסיק מסקנות לפני שאפעל, וייתן לי תמונה ברורה יותר של מה כן חשוב בחיי".

עדיין לא התקבלו תגובות לידיעה

כשהתחלתי ללמוד את הצעד השביעי, שאומר: "ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מעוונותינו", הרשימה של החסרונות שלי כללה קטלוג נרחב של רגשות. ביקשתי מאלוהים בענווה שישחרר אותי מן הכעס, הפחד, ומן האשמה שלי. חיכיתי בקוצר רוח ליום שממנו והלאה לא אתנסה יותר ברגשות הללו.

כמובן שאותו יום לא הגיע מעולם. במקום זה, למדתי להבין שרגשות הן לא חסרונות. טבעה האמיתי של הבעייה שלי הייתה, הסירוב העקשני שלי להכיר ברגשות, לקבלן, ולשחררם. יש לי מעט מאוד שליטה על רגשות, אבל מה לעשות לגביהם, היא באחריותי.

כיום, ביכולתי לקבל את רגשותיי, להתחלק בהן עם הזולת, להכיר בכך שאלו הן רגשות, לא עובדות, ואז לשחררם. אני כבר לא במצב שאין ביכולתי להתפטר ממצב דומה להתפרצות של רחמנות עצמית; כשארשה לעצמי לחוש את רגשותיי, התחושה תחלוף. הרגשות שלי לא סולקו; במקום זה, שוחררתי מחסרונות שמנעו ממני לקבל את עצמי.

“לא קיבלנו דווקא את התוצאות שרצינו, אך איכשהו, נראה שאנו תמיד מקבלים את הדברים להם אנו זקוקים".

עדיין לא התקבלו תגובות לידיעה

כשאנו משחררים את הכפייה, הדאגה ואת ההתמקדות בכולם, מלבד עצמנו, רובינו היינו נבוכים מן הרוגע שירד עלינו. לפני כן ידענו לחיות במצב של משברים, אבל לעיתים קרובות נאלצנו להיעזר במעט הסתגלות, כדי להרגיש בנוח עם הדממה החדשה. המחיר עבור השלווה היה הרגעת המצב המתמיד של פטפוט ולהג בראשינו, שבזבז כל כך מזמננו. לפתע עמד המון זמן לרשותנו ולא ידענו כיצד למלא אותו.

כאשר הגעתי לשלווה שהלכה וגברה כתוצאה מעבודת תוכנית נר-אנון, התפלאתי לגלות שעדיין נתפסתי לפחדים ישנים, כאילו רציתי להישאר במשבר. הבנתי שלא ידעתי כיצד להרגיש בטחון, אלא אם כן הייתי עסוקה נפשית. כשדאגתי, הרגשתי מעורבת-ולכן, פחות או יותר בשליטה.

המאמצת שלי הציעה שאנסה, כתרגיל, לשמור על שקט הפנימי שלי גם כשאחוש פחדים וספקות. כשעשיתי זאת, חזרתי והבטחתי לעצמי שהייתי נתונה להשגחתו של כוח גדול ממני. היום ברור לי שהשפיות והשלווה הן המתנות שקיבלתי עבור מאמציי ואמונתי. כשאני מתרגלת, אני לומדת לבטוח בשקט ובשלווה.

“היה רגוע ודע שאני איתך".    תפילה אנגלית

עדיין לא התקבלו תגובות לידיעה