יש אגדות המספרות על מסעות רוחניים. בהם הגיבור צריך לעמוד אל מול אתגרים קשים, לפני שהוא משיג את המטמון שבסוף המסע. כגיבורים של הסיפורים האישיים שלנו, גם אנחנו, בנר-אנון צריכים לצאת למסע רוחני-מסע של תגלית-עצמית.

בעזרת התוכנית ותמיכת האגודה שלנו, אנו בוחנים את המניעים החבויים שלנו, את הסודות, את הזיכרונות הקבורים, ואת הכישרונות הבלתי ידועים. ככל שאנו שואבים מן החוכמה של הצעדים, העקרונות והכלים של נר-אנון, אנו לומדים להתגבר על מכשולים שעומדים בדרך ההתבגרות העצמית, כמו למשל ההשפעות של המכורים ומגוון של פגמי אופי.

מנחה אותנו במסע הזה כוח גדול מאיתנו, אך הצעדים שאנו עושים צריכים להיות שלנו. רק אחרי עימות עם החשכה נוכל לקבל את המטמון-היציאה אל האור ואל השמחה, כשאנו משוחררים מכל מה שעיכב את התקדמותנו.

“אי אפשר לגלות את העולם במסע של קילומטרים… רק במסע רוחני… שמוביל אותנו אל האדמה שמתחת רגלינו, ואנו לומדים להיות בבית"

עדיין לא התקבלו תגובות לידיעה

כתוצאה מחיים בבית שבו היה שימוש מעוות בסמים, המושג של התנהגות בעדינות עם עצמי היה זר לי. מה שכן היה מוכר לי הייתה השאיפה לשלמות, וכאשר לא הגעתי למטרות שלי, שנאתי את עצמי.

בפעם הראשונה ששמעתי: “התנהג בעדינות עם עצמך". בפגישת נר-אנון, היה לי קשיים עם הרעיון הזה עד שהשתמשתי בכוח הדימיון שלי, ראיתי את עצמי כשבידיי גור חתולים שמצאתי. דימיינתי לעצמי את הרגשות שיכולתי להרגיש כלפי היצור המתוק הזה - עדינות, סבלנות, חמלה, פליאה ואהבה. מייד שמתי את עצמי במקומו של החתלתול הזה ומיקדתי את כל הרגשות העדינים האלה על עצמי. זה פעל!

ככל שהתקדמתי בנר-אנון, למדתי להבין שהכוח העליון שלי מחזיק בי באותה עדינות - מגן עלי, מנחה אותי ואוהב אותי בכל יום ויום.

“השאלה היא לא למה בן-אדם בז, או במה הוא מזלזל, את מה הוא מגנה, או במה הוא מוצא פגם; אלא את מה הוא יכול לאהוב, להבין ולהעריך”

עדיין לא התקבלו תגובות לידיעה

דאגה ופחד יכולים לשנות את התפיסות שלנו עד לידי איבוד תחושת המציאות כשאנו מעוותים מצבים סתמיים לסיוטים. מאחר והדאגה מתמקדת בעתיד, אילו יכולנו להישאר בהווה, לחיות כל יום ביומו כל רגע ברגעו, נוכל לקחת צעדים חיוביים לקראת הדיפת השפעות החרדה.

בעבר, רבים מאיתנו ניסו לצפות מראש את כל האסונות האפשריים כדי שנוכל להיות מוכנים להגן על עצמנו. אבל כיום, התוכנית, האגודה והכוח העליון שלנו מאפשרים לנו לראות את ההגנה העצמאית הזו ביתר אובייקטיביות. כאשר אנו צופים את החורבן, אנו מאבדים את הקשר עם מה שקורה עכשיו, ורואים את העולם כמקום מאיים, ועל-כך עלינו להיות במצב מתמיד של כוננות.

רוב הפחדים שלנו לא יתממשו לעולם; אם כן יתממשו, יש להניח שהידיעה מראש לא תעזור לנו להיות יותר מוכנים. אבל, ככל שאנו מתקדמים עם אמונותנו, עם הערך העצמי שלנו, ועם אמוננו בכוח העליון שלנו, נהיה מסוגלים לעשות עבור עצמנו את כל מה שציפיית האסונות אינה מסוגלת להשיג: לפעול בהתאם לכל מצב.

“אינני מפחדת מן הסערות מאחר ואני לומדת כיצד להפליג בספינתי"

תגובות (1)

שמעתי שאומרים שרק ההשוואות שנעשות ביני כפי שהנני היום לביני כפי שהייתי, רק הן תקפות. כאשר אני חושב על צעד אחד ועל החזרת שפיות דעתי, אני נזכר בהשוואה כזו.

נזכרתי במקרה שקרה לפני כעשרים שנים: רכבתי על האופנוע שלי לשיעור מדיטציה. הייתי באיחור ומיהרתי להגיע בזמן, ממש מחוץ למקום הפגישה ריסקתי את האופנוע. נכשל הניסיון שלי לכפות פתרון, ולמהר למפגש עם שלווה. האם הרגשתי אשם? לא בדיוק. כבר אז הבנתי את האירוניה בעובדה שמיהרתי למדיטציה; אבל בעיקר כעסתי שהעירייה לא הצליחה לדאוג לאחזקת הכביש עליו נסעתי. במקום לקבל עלי את האשמה בשל הפזיזות וחוסר הזהירות שלי, הטלתי את האשמה על אחרים וראיתי את עצמי כקורבן. לא הייתי אסיר תודה על כך שאני יצאתי בחיים; כעסתי על כך שנחבלתי ושאיחרתי.

“העניין שלנו בחיים הוא להתעלות על עצמנו ולא על הזולת"

עדיין לא התקבלו תגובות לידיעה